<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' הרשאה פ"ב</h1>
<h2>דף לא.</h2>
פרק השולח [גיטין מ"ח ע"ב] אמר אביי, הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה. ואם יש שם [פירות] בקרקע, מתוך שיכול לדון על הפירות שהרי הן שלו דן על העיקר ואין צריך הרשאה מאשתו, שאם אין לו קרקע אין לו פירות. פרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"א] א"ר יוחנן, מי שיש לו ביד חבירו פקדון או מלוה מטלטלין או מעות ועשה שליח בעדים להביאן לו, הרשות ביד זה שהן אצלו, אם רצה ליתן נפטר ולא חייב באחריות, שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן לא נותן, שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון. פ' העדות [שבועות ל"א ע"א] אמר רב, כל הבא בהרשאה הוי בכלל ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו [יחזקאל י"ח] ואו' ר"י דווקא באלם ובעל טענות, אבל מפני אדם שהוא רחוק הוי מצוה.
<h2>דף לג:</h2>
התובע חבירו בדין, במטלטלין או במעות שהפקידו, וכפר בו לא יכול לכתוב הרשאה עליו, שנמצא זה כמשקר. שהוא אומר לו, הרשיתיך מה שיש לי ביד פלוני וכבר אמר פלוני שאין לו אצלו כלום. כלשון אחרון דנהרדעי פרק מרובה [ב"ק ע' ע"א], שהרי סוגיית פרק יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] ופרק העדות [שבועות ל"ג ע"ב] סוברין כן. ואין הלכה כלשון ראשון דנהרדעי שא' שאין כותבין הרשאה אמטלטלי דגזילה אפילו לא כפריה, משום דר' יוחנן דאמר, גזל לא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש, זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו. וכתב ר"ח, עכשיו מנהג לכתוב הרשאה אף אמטלטלי דכפריה ולא חיישי למיחזי כשיקרא. והביא הר"ם מקו' ראיה. מדמסיק פרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א] דליתא, דמיחזי כשיקרא לא חיישינן. ופר"י דווקא בקיום בית דין, כגון ההיא דגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] דאמר, אי ידעיתו יומא דאקניתו כתובו [ואי לא כתובו] יומא דקיימיתו, חיישינן למיחזי כשיקרא, אבל לדברים אחרים לא חיישינן. מי שנתחייב לו חבירו שבועה לא יכול להרשות אחר עליו, שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים שאין הדברים נקנין [אלא] על תביעת הממון. מי שיש לו ממון פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקניין מידו מועיל בזה, שאין המטבע נקנה בחליפין. אלא כיצד עושין, נותן לו קרקע כל שהו ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן. כך המסקנא פרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"ב]. היתה לו מלוה ביד [אחר] לא יכול לכתוב הרשאה עליה, אפילו היה החוב בשטר, שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה דבר לחבירו שלא בא לעולם. ולא יכול להקנות חוב זה רק במעמד שלשתן, או בהקניית שטר חוב עצמו בכתיבה ובמסירה, מפני שהוא מקנה השעבוד שבו. וזה נר' למימו' [פ"ג מהלכ' שלוחין ה"ז] מן התלמוד, מדא' פרק מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"א], שכיב מרע שאמר, הלואתו לפלוני, הלואתו לו, מה שאין כן בבריא, משמע אפילו בקניין [אגב] אינו מועיל, אבל פסק ר"י כתקנת הגאונים שתקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה, כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת. דמסקי' פרק מרובה [ב"ק ע' ע"א] דשליח' שוייה. ונהי דאינו יכול להקנות להלואתו, כשנותנה שליח יכול לעשות. עוד תקנו הגאונים, שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו הלואתו ואין למקנה קרקע, מקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל ומקנה לו המעות על גבן. ופרשו קדמונים, שאין לך אדם שלא יהא לו ארבע אמות בארץ ישראל. ודבר רעוע הוא מאד, שהרי אותו חלק אינו ברשותו. וגם פ' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] כשמקשה, ולקנינהו ניהליה(ו) אגב קרקע ומתרץ שאין לו קרקע. ואו' ר"ת, שדבר זה מועיל, כיון שמודה שיש לו קרקע הודאת בעל דין כמאה עדים דמו. ואו' המימו' [שם], כי הגאונים עצמן שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרין בה יקוב הדין את ההר, ואינה [אלא] כדי לאיים על הנתבע ואם רצה לדון בהרשאה זו הרעועה וליתן נפטר, דלא הוי פחות משליח שעשאו בעדים. אבל אם לא רצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן ולא (לישבע) [להשביע] עד שיבא בעל דינו. עוד הורו הגאונים, שמי שהרשה ורצה לבטל השליחות ולהרשות אחר הרי זה מבטל. ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר, שזה אומר לו, אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ואם התנה עליו שירשה הוא לאחר ואחר לאחר, הרי השליח כותב הרשאה לשני והשני לשלישי הכל לפי תנאו. הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה, לא עשה כלום, שהרי אומר לו, לתקן שלחתיך ולא לעות. ואם התנה עמו, בין לעות בין לתקן, אפילו מחל לו על הכל, הרי זה מחל. ראובן שבא בהרשאה ותבע שמעון, אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו, שמא המשלחך הרשה אחר לבטל שליחותך, שהרי ראובן אומר לו, תן לי הפקדון שיש בידך וזו הרשאתי תהי אצלך. ואם המפקיד הרשה אחר הוא הפסיד על עצמו ושמעון פטור, שהרי בהרשאתו נתן. ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר, לא היו דברים מעולם, אך ישבע שמעון ויטול, מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח בבית דין עד שיבא שמעון וישבע ויטול. וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח בבית דין עד שיבא שמעון ויטול. ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון. נתחייב לוי שבועה לא יכול לעכב ולומר, איני נשבע עד שאחרים בפני שמעון על מי שטוען על שקר, שאין זו החרם רק תקנה קלה שתקנו הגאונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהן. ר"ת היה נוהג לשלוח הרשאה על יד גוי. וצריך ליזהר שלא לכתוב בהרשאה שביד גוי וקנינא מיניה, דאין שליחות וזכייה לגוי. אינו או' [ב"ק ע' ע"א] שליח שוייה, רק לעניין שלא יוכל לעכבם.
וזה טופס כאשר קבלתי, זכרון עדות שהי' בפנינו חתומי מטה ביום פ' בשבת בכך לירח פ' שנת כך לבריאת עולם. איך פ' ב' פ' אמר לנו, הוו עלי עדים וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות וקניין ותנו לזה פ' ב' פ', מחמת שרציתי מרצון נפשי שלא באונס כי אם בלב שלם ובנפש חפצה ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואגבן (ו)הרשיתיו והשלטתיו ומניתיו וי"א אפטרופ' על פ' ב' פ', שיהא רשאי לתופסו ולהביאו לדין ולעשות עמו מה שירצה ולגבות ממנו כל מה שיש לי בידו, או כך וכך שיש לי בידו. וילך וידון ויזכה ויוציא אותם לעצמו, ויהיה לו רשות לקבוע לו זמן ולבטל לו זמן ולאחוואה אחוותא ולמחויי מחאתא ולקיומי חיובתא וזכוותא ולבטלי חיובתא וזכוותא ולגזור ולהחרים ולהשביע ולערער ולדון עמו בכל בית דין שירצה. ויש כותבין, בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם. וזה אין צריך. וכל דמתעני מן דינא הכל קבלתי עלי בין לזכות בין לחובה. וקנינא מן פ' ב' פ' לפ' ב' פ' ככל מה דכתי' ומפר' לעי' במנא דכשר למקניא ביה שריר וקים. ויש כותבין, ובטלתי כל מודעי ומודעי דמודעי וכל מודעי דנפקי מגו מודעי דמודעי. וזה אין, דהא מכל מקום יוכל המורשה לבטלן ואם כן מה יועיל ביטול המודעי.
